מה ההבדל בין משחק על במה למשחק מול מצלמה?
משחק על במה ומשחק מול מצלמה שונים מאוד האחד מהשני.
אחד הוא גדול ומוחצן והשני הוא קרוב למציאות ומינימלי.
במשחק על במה יש מולנו קהל חי ואנחנו מקבלים את הפידבקים מהקהל באותו רגע (צחוק, בכי, מחיאות כפיים) במשחק מול מצלמה אין קהל (חוץ מנערת מוניטור ובמאי) שיכול לתת לנו תגובה חיה.
בגלל שעל במה אנחנו צריכים להגיע עד לשורה האחרונה עלינו לדבר חזק, ברור ולעיתים אף בצורה מוגזמת כדי שהקהל כולו ישמע את מה שאנחנו אומרים והמשחק שלנו גם הוא כזה בהתאמה. התנועות שלנו גדולות, מוגזמות יותר מאיך שהיינו עושים אותן בחיים, המימיקות (הבעות פנים) גדולות ומכוונות כלפי הקהל, כל ג'סטה שתיבחר כדרך להבעת רגש תהיה ג'סטה ברורה וגדולה.
על במה אנחנו מאוד מודעים לקהל ולכן גם "מרמים" קצת – לא מסתובבים עם גב לקהל (אלא במצבים קיצוניים ולפרקי זמן קצרים מאוד), תמיד שומרים על הפנים קדימה או באלכסון וכולי'
במשחק מול מצלמה לעומת זאת המצלמה מאוד קרובה אלינו ולכן אנחנו יכולים לדבר בדרגת חוזק כמו במציאות בלי מאמץ ואפילו למלמל (אם זאת בחירה משחקית), התנועות שלנו מאוד מינימליות ומאוד תלויות בזווית צילום (לא תמיד כל הגוף חייב להיות בעבודה אם הרגליים או הידיים בכלל מחוץ לפריים) – הבחירות המשחקיות תלויות בזווית ובגודל הפריים שמצלמים אותנו. הבעות הפנים בדרך כלל מינימליות ומי שאחראי על הדגשים הוא הצלם והבמאי. במשחק מול מצלמה אין לנו צורך לחשוב על הקהל אלא פשוט לשחק והצלם הוא זה שאחראי לתפוס את זה. הג'סטות להבעת רגשות יכולות להיות מינימליות מאוד עד לרמה של מצמוץ או ניפוח נחיריים.
וההבדל הכי גדול – במשחק מול מצלמה יש כמה ניסיונות עד השוט המוצלח ביותר שבסופו ייכנס לסרט/פרק/פרסומת.
על במה, הכל חי ובאותו רגע.
קודם כל, עליך לבדוק כמובן מהם החוגים הזמינים באיזור מגוריך, מבחינה כלכלית ומבחינת לוח זמנים שלך ושל הילד (כדי לצמצם אפשרות של פרישה באמצע שנה, דבר שיכול לפגום בתהליך של הילד ואף מבחינה חברתית). לאחר שהרשימה עברה את הצמצום הראשוני הזה, אז אפשר לבחון את הקריטריונים הבאים: כישורים שהחוג מפתח שיכולים לתרום לילד שלך והיית רוצה להעצים אצלו. תחום ההתעניינות של הילד עצמו. מומלץ לתת לו כמה אופציות ולבחור ביניהם. רוב החוגים מקנים שיעור ניסיון בחינם, לכן אפשר לשלוח את הילד לשיעור ניסיון בשניים/שלושה חוגים שאתה מתלבט לגביהם וככה להבין מהילד למה הוא התחבר יותר וגם להכיר את המדריכ/ה של החוג ואפילו לשוחח איתו/ה שיחה קצרה לגבי החוג עצמו, שיתוף הפעולה של הילד וכולי' הכי חשוב זה לא להכריח. גם אם אתה חושב שחוג כדורסל (לדוגמה) יהיה נהדר בשביל הילד שלך אבל הילד מראה אי שביעות רצון, לא הולך בחשק או מחפש תירוצים להישאר בבית אז הוא בבירור מפספס את כל הערכים והכישורים שרצית שהוא יקבל מהחוג ועדיף לבחור חוג שגם הילד ירצה להשתתף בו וכך יהיה מוכן ושמח להתפתח במהלך השנה עצמה. בהצלחה
בקבוצות הנוער והילדים של חוג "שחקן נולד" אין הרבה משתתפים שהולכים לאודישן לכן התוכן כקורס אינו מתאים לכולם, אבל אנחנו מביאים לידיעתם פרויקטים שיכולים להתאים להם ואם יחליטו וירצו ללכת לאודישן (לכל דבר שהוא. גם אם הוא עצמאי לחלוטין) המדריכים שלנו יותר מישמחו להכין אותם לאודישן באופן פרטני.
קורס משחק מול מצלמה הוא קורס העשרה מעבר ללימודי תיאטרון. יש הבדל מאוד משמעותי בין משחק על במה שהוא גדול ומוגזם למשחק מול מצלמה שהוא קטן ומינימלי. הנה חלק מהנושאים שבהם עוסק קורס משחק מול מצלמה: מושגים מעולם הקולנוע- דרך הכרת מושגים אלו, השחקן יכול לשכלל את המשחק שלו לפי גודל הפריים (איך מכוונת עליו המצלמה קלוז אפ/מדיום שוט וכולי'), מתי להגדיל את הג'סטות ומתי להקטין וכולי' זוויות למצלמה- גם דרך הכרת זוויות הצילום יודע השחקן לאן ואיך לכוון את המשחק שלו. מה רואים עכשיו בפריים? האם אני סתם מגרד את רגל ימין ומצלמים אותי בכלל מצד שמאל? משחק מינימליסטי- בניגוד לתאטרון, במשחק מול מצלמה הכל מינימליסטי (כמובן תלוי בגודל הפריים) והשחקן לומד להביע את אותן הרגשות והרצונות בג'סטות ראליסטיות ומינימליסטיות (כגון כיווץ גבות למחשבה, עיניים למטה לסמן מחשבה) שעל במה אפילו לא נראות. קול- הדיבור הגדול והמוגזם שאנחנו משתמשים בו בתאטרון כדי להגיע עד סוף האולם, לא מתאים במשחק מול מצלמה. הדיבור יותר ראליסטי, חלש וקטן. במשחק מול מצלמה אין חשש ללחוש לדוגמה.
כשמגיעים לאודישן צריך להבין כמה דברים: חייבים להיות מוכנים. למלהקים/במאים אין סלחנות לגבי טקסט לא בע"פ וכולי'. ייתכן שיזכירו לכם את הטקסט אך זה בזבוז של זמן ו"טייק" שאחרת היה יכול להיות מצוין ("טייק" מתייחס יותר למשחק מול מצלמה. הכוונה היא לפעם אחת שבו עשיתם את הטקסט מהתחלה ועד הסוף ללא עצירות. מתחילת הקלטה עד סוף הקלטה). הזמן קצוב ומספר ה"טייקים" מוגבל. לפעמים יש אפילו "טייק" אחד בלבד. לכן כדאי להיכנס חמים ומוכנים. אם יש צורך להתכונן רגשית/פיזית אז לעשות את לפני שאתם נכנסים לאודישן אחרת גם זה בזבוז של זמן ו"טייקים" עד שייקח לכם "להתחמם". מראה- כדאי מאוד להגיע במראה כמה שיותר קרוב לדמות (אבל לא תחפושת). לדוגמא: אם האודישן הוא לדמות של ילדה, לא לבוא עם עגילים גדולים, אודם חזק וכולי'( זה יתאים יותר לדמות מבוגרת יותר – אמא או מורה) אלא במראה כמה שיותר צעיר ופשוט (איפור ממש עדין אם בכלל). אם הדמות היא של ילד אז לא להגיע עם זקן. להיות מוכנים לעבודה! לא להתקבע על ההחלטות המשחקיות שקבעתם בבית, המלהקים/במאים מחפשים שחקנים שמגיבים לנתונים, מקשיבים ומיישמים. יכול להיות שיבקשו מכם לשנות פעולה, מצב רוח וכולי' (זה לא אומר שהבחירה הראשונה שלכם לא נכונה, זה פשוט מראה על כך שהם רוצים לראות עוד צבעים). חזון של במאי- טיפ קטן ואחרון. צריך להבין שלבמאי כבר יש חזון בראש, איך בדיוק הוא רוצה שהסדרה/הצגה/פרסומת/סרט יראו. הוא כבר יודע איך הדמויות נראות כמו שהוא דימיין אותן. בדרך כלל (אם האודישן הוא מול הבמאי), ההחלטה אם אתם מתאימים או לא התקבלה ב30 השניות הראשונות שנכנסתם לחדר. האם אתם מתאימים לחזון של הבמאי או לא? אם כן, עכשיו הוא מתפלל שגם תהיו שחקנים טובים:) יש מקרים שבמאים דמיינו משהו אחד אבל הגיע שחקן עם בחירה כל כך מעניינת שהם התאהבו בה ושינו לחלוטין את החזון שלהם כדי ללכת עם הבחירה הזאת. אז תאתגרו את עצמכם ותעשו הכי טוב שאתם יכולים. בהצלחה
לאחר שקיבלת את המונולוג/דיאלוג (שבחרת לעצמך או שנתנו לך) יש כמה שלבים: אם המחזה/תסריט קיים ואתה יכול להשיג אותו, כדאי מאוד לקרוא אותו. כך תבין יותר את הדמות ואת המהלך שלה לאורך כל המחזה. מה שיעזור לך להבין את המקום שהיא נמצאת בו במונולוג/דיאלוג. עבודת שולחן על הדמות- מי היא? בת כמה היא? מאיפה היא? מה היא עושה בחיים? יש לה זוגיות? ילדים? כמה שיותר מידע, ידייק אותך יותר. פיזיות- איך היא הולכת? איך היא מדברת? יש לה תנועה שהיא ייחודית שלה? (זה יכול להשפיע על הפעולות שלך). "רגע לפני" "רגע אחרי"- גם במקרה שאתה לא יודע מה קרה לפני או מה קורה אחרי (אם נתנו לך את הטקסט ולא בחרת בעצמך) כדאי להחליט בעצמך (גם זה ידייק את המהלך ואת הפעולות). מה המהלך של הדמות? מה הרצון שלה? מה המעצורים שלה? היא משיגה את הרצון שלה או לא? האם במונולוג/דיאלוג היא התקדמה לקראת השגת הרצון? או נבלמה? איך היא מסיימת? פעולות- מה הדמות עושה על הדמות שהיא מדברת אליה בכל משפט? איך היא פועלת? * ללמוד בע"פ. הלמידה בעל פה מסומנת בכוכבית כי הבחירה היא שלך מתי תרצה להתחיל ללמוד את הטקסט. צריך לקחת בחשבון לא להתקבע על הפעולות תוך כדי למידת הטקסט כדי שאם יבקשו ממך לשנות פעולה או גישה באודישן עצמו, לא יהיה לך קשה להגיב.
קודם כל, מזל טוב! קיבלת אודישן! כבר נוצרה התעניינות סביבך וזה סימן מצוין. הדרישה להכין מונולוג לאודישן בדרך כלל מגיעה מבתי ספר למשחק או מתאטראות (במקרים של קולנוע או לליהוקים ספציפיים בדרך כלל ידרשו ממך ללמוד מחומר שיסופק לך). אם לא התקבלה הנחייה מדויקת (מונולוג קומי/דרמטי) עליך לבחור את התחום שבו הכי נוח לך או שאתה מרגיש הכי חזק בו כדי שתוכל לזרוח – האם אתה מצחיק יותר? מרגש יותר? מפחיד יותר? לאחר מכן, כדאי לחפש במקורות שכבר הכרת. מחזות שקראת והשאירו עליך רושם ואתה יודע שיש בהם תפקיד שאתה רוצה ותוכל לגלם מבחינת טייפקאסט (מגדר, גיל, מראה). לגבי הטקסט אפשר לערוך כמה פסקאות יחד אם יש צורך וליצור מונולוג. אם לא, יש מאגרים של מונולוגים (שכבר ערכו) באינטרנט. במנוע החיפוש פשוט להקליד "מונולוגים גברים" או "מונולוגים נשים" ולסרוק עד שמשהו יסקרן אותך מספיק כדי לבחור בו. בהצלחה.
חוג משחק הוא כלי שימושי מאוד בחיי היומיום מאחר ואנחנו עובדים גם על "האני העצמי" שלנו. דרך חוג משחק מתפתחות יכולות רבות במשתתפים כגון שיפור הביטחון העצמי (דרך התנסות בעמידה מול קהל), דיבור (פרויקציה – שליחת הקול לעומק החלל, דיקציה – דיבור ברור) שפה (דרך מחזות שונים בתרגומים שונים יש הכרה עם אוצר מילים רחב), יכולות חברתיות (דרך עבודה כקבוצה/ זוגות – לומדים את חשיבות הפרטנר, הקשבה, עבודת צוות, אחריות), עמידה במצבי לחץ (דרך משימות, עבודות אישיות, תרגילים על במה) ומפתח מודעות עצמית חזקה (דרך הכרת הרגשות וההתנסות בהביאם לבמה, התאמת רגש לסיטואציה ושימוש עצמי בחומרים אישיים). בנוסף, כל אחד אשר מתעניין בעולם הבמה/הקולנוע יכול להעשיר את הידע וללמוד את הבסיס ומה דרוש. מאותו רגע, המשיכה לעולם זה תגבר או תדעך ותדייק רצונות ומאווים.
חוג תאטרון מפתח יכולות רבות במשתתפים כגון שיפור הביטחון העצמי (דרך התנסות בעמידה מול קהל), דיבור (פרויקציה – שליחת הקול לעומק החלל, דיקציה – דיבור ברור) שפה (דרך מחזות שונים בתרגומים שונים יש הכרה עם אוצר מילים רחב), יכולות חברתיות (דרך עבודה כקבוצה/ זוגות – לומדים את חשיבות הפרטנר, הקשבה, עבודת צוות, אחריות), עמידה במצבי לחץ (דרך משימות, עבודות אישיות, תרגילים על במה) ומפתח מודעות עצמית חזקה (דרך הכרת הרגשות וההתנסות בהביאם לבמה, התאמת רגש לסיטואציה ושימוש עצמי בחומרים אישיים).
התשובה תלויה בכמה משתנים.. האם הכוונה היא ללימודי משחק 3 שנים באופן מקצועי או לימודי משחק כגון חוג/סדנה… בכל אופן, התשובה ברוב המקרים לא קשורה לטווח גילאים. במקרה של לימודי משחק 3 שנים (לימודי תעודה או אפילו תואר שיקח 4 וחצי שנים), לאחר שכבר גילית שיש בך את התשוקה לעולם המשחק והיית רוצה ללמוד משחק כמקצוע, יש לקחת בחשבון שהלימודים הם מאוד אינטנסיביים, מהבוקר עד הערב. אפילו אם מערכת השעות נראית פנויה יותר, הזמן "הפנוי" ברובו (אם לא כולו) מנוצל לחזרות.. לכן צריך להבין שאין זמן פנוי בצורה מספקת לעבודה שתוכל כלכלית לממן מחיה/לימודים (מומלץ להתכונן מבחינת חסכונות ואף לשקול מלגה. רוב המסלולים מציעים אופציות שונות של מלגות). בנוסף, לימודי משחק דורשים הרבה התעסקות בנפש ובחומרים אישיים וכדאי לברר לפני קבלת ההחלטה האם אתה חזק מספיק בצורה מנטלית להתמודד עם נושאים כאלה (לא בהכרח זה קשור לגיל). במקרה של חוג/סדנת משחק התשובה קשורה אך ורק לרצון. לימודי משחק בחוגים/סדנאות לאו דווקא קשורים לבחירת משחק כמקצוע. אפשר לבחור ללמוד משחק מתוך התעניינות בעולם הרחב הזה (אולי כדי באמת לבדוק האם זה משהו שאני רוצה לעסוק בו בעתיד או לא), מתוך תשוקה לבמה ואפילו כדרך לשיפור ה"אני עצמי" בחיי היומיום – שיפור הביטחון העצמי, עמידה מול קהל, עמידה במצבי לחץ, דיבור, חקר הרגשות דרך דמויות וכולי'. ברגע שיש אחת או יותר מהסיבות הללו זה בהחלט מספיק כדי להירשם לסדנה/חוג.
